"המפגש", ארה"ב, 2016 , שעה ו58 דקות

"מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לראות את החיים שלכם בצורה מלאה מההתחלה ועד סופם..."

אני חייב להודות שיצאתי מהסרט בהרגשה שאני לא מצליח לפצח אותו, לא מצליח לענות על כל השאלות שיש לי לגבי הסרט.

דניס וולינב (הבמאי המוכשר) מצליח לתעתע בנו באופן מושלם ומחזיק אותנו תלויים באוויר (כמו החללית של החייזרים) לאורך כל הסרט.

הסרט מצריך מאיתנו משאבים גדולים להשאר קשובים ומרוכזים לאורך כל העלילה כשכל פעם עוד רמז ועוד שכבה נגלית לעין בנסיון להבין את הסיפור.

סיימתי לצפות בסרט והייתי חייב לעשות קצת מחקר לגביו, לקרוא את הסיפור הקצר שעליו מבוסס הסרט, לראות ראיונות עם הבמאי ולהעזר בחומרים נוספים באינטרנט בניסיון לפצח את הסרט הזה.

אולי זה בעצם אנלוגיה למצב בסרט בו העולם כולו צריך לחבור ולהעזר בידע הפרטני של כל מדינה בכדי ליצור את התמונה הכוללת ולהבין למה בעצם החייזרים באו לכדור הארץ ומה הם מנסים להגיד לנו.

אז בואו נתחיל מההתחלה,

ברמה הנגלית לעין הסרט מספר את סיפורה של דר' לואיס בנקס (משחק נפלא של איימי אדאמס) מומחית לשפות אשר נקראית לבוא לעזרתם של הצבא האמריקאי בניסיון לדבר עם החייזרים שהגיעו לכדור הארץ בצורה מפתיעה (12 חלליות נחתו באזורים שונים ברחבי העולם). ביחד איתה נשלח למשימה גם דר' איאן דונלי מומחה לפיזיקה וחוקר כוכבים.

הם נתקלים בחללית מסתורית עם יצורים מסתוריים בתוכה וגם צורת התקשורת שלהם והכתב שלהם הם שונים כמובן במהותו מהכתב והשפה שלנו. הם מחליטים לכנות אותם הפטאפודים וככל שהמפגשים בינם מתגבר כך גם לואיס משתנה והיא מתחילה לחוות כל מיני חוויות מוזרות של פלאשבקים והזיות.

הפלאשבקים נעים תמיד סביב הבת של לואיס, חנה אשר באנגלית השם הוא פלינדרום (מוטיב מרכזי שחוזר בסרט). לואיס מאבדת את הבת שלה בגיל 25 בגלל מחלה חשוכת מרפא. הסרט מתחיל בקריינות של לואיס שמתאר את החיים שלה עם חנה עד מותה, לכאורה נראה שבעצם הסיפור מתחיל כאן לאחר מותה של חנה אבל לא כך הדברים באמת.

העיסוק העיקרי של הסרט והשאלות המורכבות והמעניינות כל כך שהוא מעלה הם בעצם בזכות יכולת מאוד מיוחדת שיש להפטאפודים. הם חווים את הזמן בצורה סימולטנית , מה שנראה לנו כניסיון לחזות את העתיד בשבילם זה בעצם אירוע שהם כבר ראו. הם נעים לאורך ציר הזמן בצורה מעגלית אין התחלה ואין סוף. כמו הכתב שלהם (המעגלי) כמו הסרט שהוא מעגלי וגם השם של חנה באנגלית כמו שציינתי הכל פלינדרום.

מה שבעצם הסרט גורם לנו לתהות הוא האם ההחלטות שלנו היו שונות אם היינו יכולים לחזות את העתיד? אם היינו יודעים מה ייקרה האם היינו עושים דברים אחרת, לטוב ולרע כמובן. זו פעם ראשונה שאני נתקל בתיאוריה הזו של לקחת את מימד הזמן ובעצם להפוך אותו ללא לינארי ומה אפשר לעשות עם המידע הזה, האם זה יגרום לנו להתנהג אחרת?

לאורך כל הסרט אנחנו תוהים למה ההפטאפודים באו לביקור בכדור הארץ, ובסוף אנחנו מגלים את התשובה (אני אשאיר לכם להבין את זה לבד).

תמיד תהיתי איך בעצם בני האדם מתארים לעצמם את החוצנים או החייזרים הרי מעולם לא באמת מישהו ראה כזה??? אבל איכשהוא תמיד בסרטים זה מתבסס על אותו רעיון למרות שבסרט הזה יש טיפה שוני.

העיצוב, הסאונד והצילום בסרט מרהיבים, כל סצנה מוקפדת, מדוייקת וזה מאוד מוסיף למסתוריות של הסרט. אלו בדיוק הדברים שהיו חסרים לכריס נולן בסרטו המדובר "בין כוכבים" שהיה לו בסיס מאוד חזק ליצור משהו גדול , מסתורי , שונה אבל הוא לא הצליח בסוף לטעמי והסרט שלו היה אכזבה במידה מסויימת בסוף.

בניגוד אליו דניס וילנב מפתיע בכל פעם מחדש ואולי בעצם זו כבר לא הפתעה כי אנחנו מבינים שיש לנו פה במאי מוכשר מאוד שיודע טוב מאוד ליצור אווירה ולספק את הסחורה בצורה מדוייקת להפליא.

נקודה אחרונה לסיכום בתור שאלת טריוויה, למה בעצם שנים עשר החלליות לא נגעו בקרקע והם ריחפו מעליה בצורה מדוייקת ושלווה.

התשובה היא שהפטאפודים רצו שבני האדם יצרו איתם את הקשר, כלומר הם באו עד לכדור הארץ עד לכמה מטרים ספורים מהקרקע אבל הבחירה היא אצלנו האם אנחנו רוצים לנסות לדבר איתם או לא…

וילנב מוכיח לכולם שאפשר לעשות סרט מדע בידיוני שונה, בלי יריות ובלי קרבות בין חלליות וכו' , אפשר לעשות סרט נקי , איכותי שמעלה נקודות מאוד חשובות וגורם לנו לחשוב על חיי היום יום שלנו והדברים שמעסיקים אותנו בעולם הזה.