העבר, צרפת, 2013, שעתיים ו10 דקות

"העבר" הוא סרטו השני של הבמאי האיראני אשגאר פרח'אדי, שזכה באוסקר לסרט הזר בשנת 2010, עם סרטו היוצא מן הכלל – "פרידה". בסרטו החדש פרח'אדי עוזב את איראן ועובר לצרפת, כך ש"העבר" מתרחש בפריז ודובר ברובו המכריע צרפתית. למרות הבדל מהותי זה, אי אפשר לטעות – “העבר" הוא סרט של הבמאי האיראני, ויש בו הרגישות, המורכבות, והריאליזם הנוקב שאפיין גם את "פרידה".

כמו “פרידה”, גם "העבר" הוא מעין טוויסט על סיפור גירושים, אלא שהפעם פרח'אדי ממקמם את סרטו כמה שנים אחר הפרידה של בני הזוג שבמרכז הסרט. גיבור הסרט הוא אחמד, אשר מתגורר בטהרן, אך מגיע לפריז על מנת לחתום על מסמכי הגירושים מאשתו לשעבר מארי. למארי יש שתי בנות (לא מאחמד) והוא מוצא אותה כשהיא במערכת יחסים חדשה עם סמיר (טאהר רחים המצוין מ"נביא"). מה שהייתה אמורה להיותה חתימה פשוטה על מסמך רשמי מתגלה עבור אחמד כתסבוכת רגשית, מורכבת וטעונה, אשר מערבת את בתה הבוגרת של מארי, החבר החדש שלה,

אשתו, ועוד דמויות שיוצאות ונכנסות לסיפור הזה ומעניקות לו תפניות רבות. כפי שבוודאי נחשתם משמות הדמויות, הסרט עוסק בין היתר גם בשאלות של זרות מוסלמית באירופה, אבל לב ליבו שוכן בתא המשפחתי, המורכבות האינסופית שבו, והעבר האישי והקבוצתי שתמיד נוכחים בסביבה. "פרידה" היה סרט ייחודי כל כך בגלל היכולת הכמעט פלאית למפות יחסים אישיים מורכבים בצורה רגישה ולא פשטנית, אבל גם בלי לנקוט עמדה מוסרית – כמו בחיים, קשה מאוד לקבוע בסרטיו של פרח'אדי מי "צודק".

רגישות זו נשמרת גם ב"העבר", ואף מתעצמת. הסרט גדוש אירועים, עלילות משנה, גרסאות סותרות לאותן התרחשויות, ומטעני עבר (אלמנט שכמעט ולא נכח "בפרידה"), וכך מרבה להציב את הצופה בעמדה שמקשה עליו לנקוט צד. לא נשאר לנו אלא להודות שהמציאות מורכבת מדי בשביל לתייג "טוב" ו"רע" פשוטים כמו שנהוג לעשות בקולנוע אמריקאי.

"העבר" הוא סרט מרתק ומאתגר, שלא מפחד להקשות על הצופים ועל ידי כך להפעיל אותם ולהעניק להם חווית צפייה מסקרנת ומפתיעה. אשגאר פרח'אדי לא מאכיל אותנו בכפית. בתמורה, הוא מעניק לנו ארוחה שלמה, גדושה בטעמים שונים ועלינו לבחור מה ברצוננו לטעום. לכל מי שאוהב קולנוע רגיש, מורכב, ויודע שהבמאים האיראנים יודעים להציע משהו שאף אחד לא נותן – “העבר" הוא צפיית חובה.