"האיש שידע אינסוף", ארה"ב, 2016 , שעה ו48 דקות
"סיפור על חברות יוצאת דופן, נחישות וכוח רצון"
סיפורו המדהים של סריניואסה ראמאנוג'אן, ילד הודי מחונן שמעולם לא עבר הכשרה פורמלית במתמטיקה אבל הצליח להגיע לקיימבריג' קולג' היוקרתי באנגליה בשביל לפרסם את הממצאים שלו.
סיפור קלאסי על בחור פשוט, עני ובלי אמצעים שמחליט לחלום בגדול ולהוכיח לכולם שהוא מסוגל. ישנה הרגשה שהיינו בסיפור הזה כבר ורק הדמויות קצת השתנו.
הפעם זה חיבור יוצא דופן בין הודי אוטודידקט לבין האליטה האינטלקטואלית של אוניברסיטת קיימברידג', חיבור שיוצר הרבה קוניפליקטים שבמהלך הסרט הדמויות השונות מנסות לפתור.
ראמאנוג'אן והמנטור שלו פרופסור הארדי באים מרקעים מאוד שונים, למען האמת רק האהבה למתמטיקה היא הדבר היחידי שדומה אצלם. האחד מאמין באלוהים ומקבל את ההשראה שלו מתפילות ומדיטציה והשני מחפש רק עובדות והוכחות לתיאוריות המתמטיות. הקשר בינהם הוא ניסיון לגישור על פערים של דורות שונים, תרבויות שונות וערכים שונים. זהו סיפור של שני אמנים שאוהבים את עבודתם והיו מוכנים להקריב כמעט את הכל בשביל לפרסם את הממצאים ולהוציא את זה לעולם כולו.
הסרט מנסה לגעת בכמה רבדים ובשלושה קשרים שונים, הראשון הקשר בין ראמאנוג'אן לאשתו. ראמאנוג'אן נאלץ להשאיר את אשתו בהודו בזמן שהוא נוסע מרחק רב לאנגליה, האם היא תחכה לו, האם הוא יזכור אותה?
בתוך הקשר הזה בין ראמאנוג'אן לאשתו נמצאת גם אמא שלו שמחכה לו בהודו. הקשר השני הוא הקשר להודו ולתרבות שהוא השאיר מאחור. הוא צפוי לעבור זמנים קשים בתחילת דרכו בקיימברידג' בגלל ההתנגשות התרבותית. והקשר השלישי והמרכזי בסרט הוא הקשר בינו לבין המנטור שלו. זהו קשר וחברות מאוד לא טיפוסיים.
פרופסור הארדי מאוד מרוחק וחסר רגשות ומצד שני ראמאנוג'אן שעזב את הכל מאחור בהודו ומחפש גם קצת סימפתיה וחום בקור והריחוק האנגלי. דב פאטל וג'רמי איירונס במשחק מעולה. אהבתי גם את הכימיה בינהם על המסך.
אי אפשר שלא להזכיר את ההשוואה המתבקשת לסרט זוכה פרס האוסקר "סיפורו של וויל האנטינג" (אנקדוטה קטנה, בסרט סיפורו של וויל האנטינג ישנה התייחסות למתמתיקאי ההודי המחנון ששינה את עולם המתמטיקה).
בשני הסרטים הללו הגיבור הוא בחור צעיר חסר השכלה פורמלית שבעזרת מנטור שהופך לחבר הם מצליחים להביא את השינוי ולהגשים את הייעוד שלהם. סרט טוב בסה"כ, לדעתי הדרמה הייתה יכולה להיות יותר חזקה ויותר מרגשת עם בימוי יותר מוקפד ואווירה נכונה.
הסרט מרובה בדמויות נשיות ומתעסק הרבה בעולמן של הנשים ובהתמודדות שלהם עם דילמות ובעיות מסויימות. אליס שבתחילת הסרט מעריצה ומנסה להתחקות אחרי אחותה הגדולה, בונה לעצמה חיים חדשים בברוקלין אבל לא שוכחת מאיפה באה וכל זה בניסיון למצוא חיים חדשים וטובים יותר במקום אחר כמו שאחותה קיוותה בשבילה.
אמא של אליס בניגוד לאחותה מאוד סקפטית לגבי המעבר הזה ומהעובדה שביתה הקטנה תגור במקום מרוחק כל כך אבל ככל שהעלילה מתקדמת והתפניות שמתרחשות בה גם אמא של אליס מבינה מה בעצם הכי טוב לבת שלה.
הסרט הוא רומנטי ומרגש ויפה לראות איך בשנות ה50 הקשרים האינטימיים היו מתנהלים, בלי הפייסבוק והרשתות החברתיות של היום. פעם המרחק היה באמת משמעותי ולא כמו שהיום שאתה פשוט עולה על טיסה ויום למחרת אתה חוזר הביתה. הריחוק היה הרבה יותר חזק ומשמעותי וגם תחושת הזמן. היום אנחנו חיים בעולם מהיר שכולם מחפשים בו סיפוק מיידי.
זה כבר לא העולם של המכתבים המרגשים והציפייה המותחת בין מכתב למכתב. מילה טובה גם על עבודת בימוי נפלאה של ג'ון קראולי, שיוצר לנו אווירה נכונה ומתאימה. שימוש משכיל בטכניקות צילום ופסקול עדין ונעים כשצריך יוצרים לנו סרט נפלא, מרגש ונעים לצפייה.
להמלצות נוספות כל שעליכם לעשות הוא לסמן " like" בעמוד הפייסבוק שלנו וכך תהיו הראשונים להתעדכן בפרטים על הסרטים הכי חמים וחדשים.
