פוסטים קודמים

רכבת הקרח, ארה"ב, 2013, שעתיים ו6 דקות


מי אמר שקולנוע מסחרי – אמריקני צריך להיות שבלוני וצפוי? מי טען שכשנכנסים לסרט שהוא דרמת אקשן עתידנית צריך להשאיר את האינטליגנציה מחוץ לאולם? אם אתם מכירים כמה אנשים כאלה תשלחו אותם לצפות ב"רכבת הקרח", סרטו של הבמאי הדרום קוראני המוערך ג'ון הו-בונג, שמציג לנו עולם אפוקליפטי שנע בין המציאותי להזוי, בין הנורמלי למטורף ובין החדשני לקלישאתי.

"רכבת הקרח" מתאר לנו עולם עתידני (רק בעוד 30 שנה) בו האנושות כולה, או יותר נכון כמה מאות בודדות ששרדו את גל הקור הקיצוני שתקף את העולם בעקבות ההתחממות הגלובלית, מתקבצת לחיות בתוך רכבת שסובבת את העולם במהירות ומשלימה הקפה שלו אחת לשנה – מעיין תיבת נח מודרנית על גלגלים ופסים. ברכבת, שהיא בעצם משל ברור לעולם שאנו חיים בו, מתחלקים הנוסעים למעמדות כאשר העשירים חוגגים ונהנים בקרונות הקדמיים והעניים מתקבצים בתת תנאים מאחורה (יחד עם כל המגניבים של הכיתה). באווירת המחאת והצדק החברתי מחליטים תושבי הקרונות האחוריים לבצע מהפכה ולהלחם נגד תאגיד הרכבת למען חיים טובים יותר וקצת סושי במקום מיטות קומותיים וטבליות פרוטאין

.כן, זה נשמע קצת כמו תסריט הוליוודי שחוק אבל כמעט שום דבר בסרט הזה לא דומה למה שהוליווד רגילה להציג לנו. ג'ון הו- בונג (שאחראי ל"המארח" אחד מסרטי האימה הנחשבים של השנים האחרונות) מצליח לייצר סרט אקשן מצויין בעל כוריאוגרפיה מרשימה ופסקול מעולה כשכל זה עטוף ברבדים פילוסופים ומחשבתיים מרתקים ובאלגוריות וציטוטים תרבותיים. הנאה גדולה נוספת בסרט היא העובדה שבהתקדמות לאורכה של הרכבת אנו נחשפים כל פעם לקרון מרהיב אחר מבחינה רעיונית או ויזואלית.

המעבר מקרון לקרון מייצר לנו חוויה חדשה בכל פעם וזורק אותנו מסצינות אקשן קצביות לקטעי דרמה רציניים ומטרידים וגם לדיאלוגיים קומיים מגחיכים ומגוחכים. מעבר לרובד המחשבתי ההתקדמות מקרון לקרון שומרת על רעננות ועניין לאורך הסרט ויוצרת מגוון מרשים של סצינות הנבדלות זו מזו ונראה כאילו נלקחו מסרטים אחרים לגמרי (שימו לב לקרון האקווריום המרהיב ולסצינת קרון בית הספר הסוריאליסטית).

כל דמות משנה בסרט מושכת את העלילה לכיוון שונה ובסופו של דבר גם מתברר לנו שבעולם הרכבת לא הכול הוא כפי שנראה בהתחלה. את הסרט מקשטים מגוון שחקנים שעושים עבודה לא רעה בכלל. כריס אוואנס (מי אם לא "קפטן אמריקה") הוא מנהיג המרד, ולצידו ג'ון הארט כמנהיג הרוחני וג'יימי בל ("בילי אליוט") שמרקד ומתרוצץ לאורך הסרט.

אד האריס הוא ממציא הרכבת ומפעיל הקטר (אם מישהו חושב על ההקשר ל"מופע של טרומן" הוא לחלוטין צודק), קאנג הו סונג (השחקן הדרום קוריאני הפורה ביותר של השנים האחרונות) הוא אסיר מטורף ונרקומן שמלווה את אנשי המהפכה וגם טילדה סווינטון נמצאת שם בהופעה נוספת לפנתיאון בתפקיד סוריאליסטי-פסיכי (פרס למי שמזהה אותה ראשון). אמנם הסרט לא מושלם ואינו חף מכמה חורים תסריטאיים שהם מנת חלקם של הרבה מסרטים מסוגו אבל מי שמשאיר את השיפוטיות מחוץ לאולם יזכה לדרמת אקשן מרשימה ויזואלית, מהנה מאוד ולעיתים מופרכת ומוגזמת (במובן הטוב של המילה) ובעיקר לפאן חיובי שגם מחשבה על העולם שאנו חיים נמצא בצידו. תהנו.

להמלצות נוספות כל שעליכם לעשות הוא לסמן " like" בעמוד הפייסבוק שלנו וכך תהיו הראשונים להתעדכן בפרטים על הסרטים הכי חמים וחדשים.

#סרטיםמומלצים #ביקורותסרטים #סרטיםבקולנוע #כתבתגביכהן #פנטנזיה #דרמה

ארכיון
תגיות
עקוב אחרינו