"רק ג'יגולו", ארה"ב, 2013, שעה ו30 דקות

ג'ון טורטורו כמגדל פרחים ביישן אבל אשף בחדר המיטות. שרון סטון וסופיה ורגרה כנשים בשלות ופתייניות שאינן יודעות שובע. ונסה פאראדי כאלמנה חרדית הכמהה לחום ואהבה וליב שרייבר עם פאות מסולסלות כשוטר משטרת הצניעות בברוקלין החרדית. מה עוד צריך סרט כדי להפוך לתאווה כל כך נעימה לעיניים? מסתבר שב"רק ג'יגולו" סרטו החדש של טרטורו כבמאי כל הנ"ל אינם מספיקים אז כדאי להוסיף את וודי אלן השנון והחד, כסרסור היהודי הראשון בתולדות הקולנוע, שינצח על כל התזמורת הזו.

טורטורו ואלן (שזה לו הסרט הראשון מאז שנת 2000 בו הוא משחק בלבד – ללא בימוי או תסריט) מגלמים שני "לוזרים" חביבים בשם פיורבאנטה ומורי שוורץ (בהתאמה) שבעקבות סגירת חנות הספרים העתיקים של מורי מחליטים לחפש הכנסה צדדית שתספק את צרכיהם בברוקלין עמוסת הגוונים האתניים.

מורי הפטפטן וחד הלשון מעלה רעיון שפיורבאנטה יציע את שירותיו כסרוגייט שיסייע לטפל בצרכיהן של נשים שונות אשר מחפשות רגש, תשומת לב או סתם מין מזדמן תמורת תשלום בו יתחלקו והשניים. ההתחלה כמובן קלילה ומהנה והמפגשים עם נשות החברה הגבוהה של ניו יורק (סטון כפסיכולוגית מתוסכלת מינית, וורגרה מנציחה את סטריאוטיפ הלטינית החושנית ומלאת התשוקה) מצליחים להצית את הדימיון אבל כשלתוך הקלחת נכנסת ונסה פאראדי בדמותה של אישה חרדית, ביישנית אשר מנסה להתמודד עם מות בעלה גם האהבה ניצתת ומצטרפת לסיפור הקומי הזה. מי שמחפש סרט וודי אלני ולא יכול להתאפק יקבל כאן בדיוק את מה שהוא מחפש. אמנם אלן, כאמור, מופקד רק על המשחק אבל אווירה "ניו-יורקית וודי אלנית" שורה בכל פניה והסתעפות של הסרט הזה. מהכתיבה הקומית המהנה, דרך הפסקול הג'אזי הקליל ועד השימוש ברחובות ברוקלין כמסגרת עלילתית בדיוק כפי שאלן אוהב להציג את ניו יורק שלו.

אלן עצמו גם "משתלט" על הסרט והסיפור וכל הופעה שלו על המסך מזכירה נשכחות ומייצרת געגועים לראות שוב ושוב את הגאון הנוירוטי בפעולה. הסרט מציע גם מבט מעניין ומרפרף לתוך החברה החרדית של ברוקלין על שלל דמויותיה ועל אף שטרטורו מציג ביקורת על התנהלותה של חברה זו הוא מקפיד להציגה בכבוד ולא מתריס כנגדה אלא אף מציג אותה כהנגדה למתירנות של החברה הניו-יורקית המערבית.

טורטרו מציג לנו את היפה, המוזר והגרוטסקי בשתי החברות האלו אשר חיות במקביל זו לצד זו אבל בפועל מרוחקות שנות אור אחת מהשנייה. עוקצנות וביקורת קלה הם בהחלט מנת חלקו של הסרט (שימו לב לסצינת "בית הדין הרבני" ההזויה והמצחיקה) אבל איש לא אמור להיפגע עד עומקי נשמתו בשל הנעימות והאופן המחוייך שבו מועברת כל סצינה. בקיצור למי שמחפש צפייה קלילה ונעימה עם סרט שעובר בנעימות בגרון עם קצת קומדיה, אהבה והרבה וודי אלן – זה הסרט בשבילכם. תהנו.